הרופאים פגעו באוטונומיה של המטופל

כיום עם התקדמות הטכנולוגיה ניתן לתקן פגיעות גוף שונות. יחד עם זאת כל ניתוח מלווה בסיכונים, אף אם הוא מתבצע ע"י טובי המומחים. האם כאשר נגרמו נזקים לחולה אחרי ניתוח, ובנוסף הרופאים לא יידעו אותו לפני הניתוח כי הניתוח אינו הכרחי תהיה בכך רשלנות רפואית ופגיעה באוטונומיה שלו?

ביהמ"ש השלום בכפר סבא קבע כי רופאים לא התרשלו עת השאירו בורג לקיבוע בקרסולו של מנותח, ואף לא התרשלו במתן הנחיות לאחר הניתוח, וזאת כי פעלו לפי אסכולה רפואית מקובלת. עם זאת הם פגעו באוטונומיה של החולה כשלא יידעו אותו כי הניתוח אינו הכרחי.

למה בוצעו 2 ניתוחים?

בשנת 1999 במהלך משחק כדורגל נפצע התובע בקרסולו הימני. הוא נותח בבי"ח, ובמסגרת ניתוחו בוצע קיבוע של המפרק, והוכנסו לתוכו פלטות ובורג. לאחר הניתוח שוחרר כשרגלו מקובעת בגבס, והונחה ללכת עם קביים ולא לדרוך על רגלו. לאחר כחודשיים הוסר הגבס, והוא הונחה לחזור וללכת על רגלו באופן הדרגתי. לאחר חודש נוסף חש כאבים בקרסולו, והתברר כי התפתחה אצלו רגישות לאורכה של צלקת הניתוח ובאיזור הפלטות והבורג. לאחר כחודש נוסף נותח בשנית להוצאת הבורג והפלטות, אך עקב היות הבורג שבור לא הוצא כולו. בעבור שלושה חודשים מניתוח זה החל לסבול ממגבלה בטווחים של תנועת הקרסול.

התובע תבע את ביה"ח בגין רשלנות רפואית בניתוח שגרם לו נכות ונזקים. מומחה מטעמו העיד שביה"ח סטה מהסטנדרט הרפואי המקובל כאשר לא הוציא את הבורג לאחר 4- 6 שבועות, אלא השאירו בקרסולו כ-5 חודשים, מה שגרם לשבירתו. כן טען כי ההנחיות שקיבל התובע מביה"ח לאחר ניתוחו הראשון על דריכה הדרגתית על רגלו גרמו לשבירת הבורג ובעקבות כך לנכותו.

לטענתו היה על ביה"ח להורות לו כי ידרוך על קרסולו באופן חלקי על מנת למנוע את שבירתו של הבורג. הוא אף טען להתרשלות ביה"ח בכך שביה"ח לא אבחן כי הבורג נשבר עוד לפני הניתוח השני, וכך לא תכנן נכון את הניתוח השני, ולפיכך לא ניתן היה להוציא את כל הבורג, וחלקים ממנו נותרו בקרסולו וגרמו לנזקיו ולנכותו. כן טען כי היתה רשלנות רפואית בעצם ביצוע הניתוח השני אשר הסב לו נזק ונכות, ושהתברר לאור עדות מומחה ביהמ"ש כי היה מיותר ולא הכרחי.

כן טען לפגיעה באוטונומיה שלו, כיוון שהתברר בדיעבד לאור קביעת מומחה ביהמ"ש כי הניתוח השני לא היה הכרחי, אך הרופאים לא הציגו לפניו את האפשרות כי ניתן לא לנתחו ולהשאיר את הבורג בקרסולו.

הנתבעת דחתה את הטענות לרשלנות רפואית בטיפולה בתובע.

לטענתה, שבירת הבורג אינה נובעת ממחדל של ביה"ח. הבורג נשבר במהלכו של הניתוח השני תוך ניסיון להוציאו ולא לפניו, והניסיון להוציאו ואף שבירתו הם התממשות סיכון, ואינם מהווים רשלנות. גם ההחלטה להשאיר את הבורג השבור ברגלו היא החלטה נכונה מבחינה רפואית. לטענתה, הניתוח השני היה מוצדק ובוצע כעבור זמן סביר מהניתוח הראשון עקב תלונות התובע על כאבים ורגישות בקרסול שנותח. כן טענה כי הנכות נגרמה לתובע מהפציעה ומשינויים ניווניים שהתפתחו מאוחר יותר, ואינם נובעים מהניתוחים או מהוראות הרופאים אחרי הניתוח הראשון.

היא דחתה אף את הטענה לגבי הפגיעה באוטונומיה, מאחר שהתובע לדבריה, קיבל את כל ההסברים הנדרשים לפני שני הניתוחים והביע את הסכמתו מדעת לניתוחים בחתימתו על טופס ההסכמה.

ביהמ"ש דחה את טענת הרשלנות וקבע כי הרופאים לא סטו מחובת הזהירות. כשהרופאים השאירו את הבורג לאחר הניתוח הראשון במשך מספר חודשים הם פעלו לפי אסכולה רפואית מקובלת, לכן אין בכך רשלנות. כך כן קבע כי לא היתה רשלנות בהנחיות לאחר הניתוח הראשון, כיוון שאף הנחיות אלה מקובלות בפרקטיקה הרפואית. בנוסף ביהמ"ש קבע כי ביצוע הניתוח השני היה מוצדק מבחינה רפואית, כיוון שהתובע התלונן על כאבים.

ביהמ"ש דחה אף את טענת הרשלנות של התובעת לגבי אי היערכות נכונה של הנתבעת לניתוח השני עקב אי אבחון השבר בבורג לפניו, וקבע על סמך המומחים כי לא היה כל שוני בהיערכות לקראת הניתוח אף אם השבר בבורג היה נגרם קודם לניתוח, והיה מאובחן לפניו. כן קבע כי לא היתה התרשלות בהשארת חלק הבורג השבור בקרסול בניתוח השני כיוון ששוכנע כי הנזק בהשארת הבורג היה גבוה יותר מהתועלת בהשארתו.

ביהמ"ש קבע שנעדר הקשר הסיבתי בין השארת שארית הבורג לנכותו של התובע

לאור קביעת המומחה כי עיקר הנכות נגרמה מהפציעה עצמה ולא מהשארת חלק מהבורג בקרסולו.עם זאת קיבל ביהמ"ש את טענת התובע בדבר היעדר הסכמה מדעת לניתוח השני שפגעה באוטונומיה שלו. בניגוד לחוק זכויות החולה הרופאים לא נתנו לתובע את כל המידע לפני הניתוח ולא הבהירו לו כי אינו הכרחי, ואף כשביקש לדחות את הניתוח אמרו לו כי הניתוח אינו ניתן לדחיה.

גם אם הסיבה לניתוח השני היתה כאביו החזקים של התובע היו הרופאים חייבים לידע את התובע כי הניתוח אינו חובה, והם מבצעים אותו רק עקב כאביו. באשר לקשר הסיבתי ביהמ"ש ציין כי ראש נזק של פגיעה באוטונומיה מוכר בפסיקה גם אם לא הוכח הקשר הסיבתי שבין חובת הגילוי לבין הנזק שנגרם, אך במקרה דנן בכל מקרה, לדברי התובע, אילו היו ניתן לו כל המידע על כך, סביר כי לא היה מבצע ניתוח זה שנערך בהרדמה כללית.

על הפגיעה באוטונומיה פסק ביהמ"ש לתובע פיצוי בסך 45,000 ₪.

ת"א 1610-06 א.ש נ' מ"י- בית חולים הלל יפה ואח'
ניתן ביום 8.11.2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *