השראת לידה גרמה למות העובר ולכריתת רחמה של היולדת

בעצב תלדי בנים, נאמר לחוה אמנו. אמנם ברוב המקרים הקדמה הטכנולוגית מקצרת את מהלך הלידה, מקילה על הכאבים, והלידה מסתיימת בשמחה מרובה, אך לדאבוננו קורה, אם כי לעיתים נדירות, שדווקא זירוז הלידה גורם לאסון. האם במקרה שזירוז לידה גרם למות העובר ולכריתת רחמה של היולדת ניתן יהיה להטיל אחריות על הרופאים המיילדים?

מדוע צוות הרופאים החליט לבצע השראת לידה?

התובעת היתה בת 23 בהריונה השני, כשההיריון הראשון היה תקין. בשבוע השלושים ותשע להריונה החלה לחוש בצירים ובלחץ בבטנה התחתונה ופנתה לחדר מיון. שם נבדקה ונקבע כי אינה בהריון פעיל, ושוחררה הביתה.

באותו ערב פנתה שוב למיון, ושם בבדיקת ניטור עוברי נצפתה האטה חד פעמית בדופק של העובר. היא אושפזה להשגחה ולניטורו של דופק העובר. הבדיקות העלו דופק תקין של העובר וצירים לא סדירים.

הרופאים החלו בהשראת לידה, שהוא תהליך שבו היולדת שאינה עדין בלידה מקבלת אמצעים מלאכותיים שמשפיעים על הגוף לפתח צירים, באמצעות הכנסת קטטר אמברי לצוואר הרחם. מאוחר יותר כשהחל תהליך הלידה בעקבות הקטטר הוחל בזירוז הלידה באמצעות הזלפת פיטוצין לוריד.

הזלפת הפיטוצין הופסקה לאחר שפתיחת הרחם הגיעה במהירות בלתי צפויה וחריגה למקסימום, ומיד אחרי כן החל דימום, ולאחר כחצי שעה נוספת לתובעת נולד בן זכר, שיש ויכוח בין הצדדים אם הוא נולד מת, או נולד חי והמשיך לחיות במשך ארבעים דקות. לאחר הלידה התובעת שדיממה קשות הועברה לחדר ניתוח שם נכרת רחמה.

על מה התבססה התביעה?

האשה תבעה את ביה"ח בגין רשלנות רפואית בהריון ולידה. היא טענה, בהתבססה על מומחים מטעמה, כי ביה"ח נקט במהלכים רשלניים שגרמו למות העובר ולכריתת רחמה.

לטענתה, ההחלטה על השראת הלידה היתה לא סבירה, שכן ההחלטה הסתמכה אך ורק על האטה חד פעמית בדופק העובר. גם השימוש בקטטר היה לא מקובל, והיה עלול לגרום לקרע ברחם ונזק בצוואר הרחם. לטענתה, גם לא היה צורך לתת לה פיטוצין, וודאי שלא בכמות המוגברת ובמשך הזמן שניתן.

גם מהלך הלידה היה בלתי תקין, היות שהפתיחה של הרחם התקדמה במהירות רבה מדי. בנוסף, לטענתה, הרופאים התרשלו משלא ביצעו ניתוח דחוף ברגע שצפו בדימום מהרחם.

מנגד טענו הנתבעים כי לא התרשלו כלל. לטענתם, התרחשה סיטואציה נדירה שהלידה הפכה להיות חטופה מבלי אפשרות לצפות זאת מראש, כלומר תהליך הלידה התקדם במהירות תוך זמן קצר, ולא ניתן במצב זה לתת מענה רפואי. לטענת מומחה מטעמם, האטת הדופק של העובר בתחילה היתה מעוררת דאגה והעידה על מצוקה עוברית, מה שהצריך את הפעולות שנקטו.

איזה צד ייקח בית המשפט? והאם החלטתו מבוססת על השערות?

ביהמ"ש העביר את נטל ההוכחה לנתבעים שיוכיחו כי פעולותיהם שכללו הוראה להשראת לידה, הכנסת קטטר ומתן פיטוצין במשך זמן ממושך לא הם שגרמו לתוצאות הקשות, אלא כי התוצאות אירעו עקב מקרה בלתי צפוי של לידה חטופה, כטענתם.

ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל, לפיכך קבע כי הם התרשלו בהחלטתם לבצע השראת לידה, ולמעשה ביצעו אותה ללא שהיתה כל הצדקה רפואית, וגרמו בכך לתוצאות הקשות.

ההחלטה היתה לא סבירה כיון שלאחר ההאטה הראשונה בדופק העובר לא נצפתה האטה נוספת, הצירים לא היו סדירים, הלידה לא החלה, ולא היה שום סימן למצוקה של העובר, ואף הריונה של התובעת היה בסיכון נמוך.

הרופא שהורה על השראת הלידה עבר על נהלי המחלקה הקובעים כי השראת לידה חייבת לקבל אישור של רופא בכיר עקב הסיכונים הכרוכים בה. הוא עצמו לא היה רופא בכיר, והוא אף לא התייעץ עם רופא בכיר שהיה במחלקה, ולא קיבל את אישורו.

עקב ההשראה הלא סבירה גורה שריר הרחם של התובעת במשך שעות ארוכות באמצעות פיטוצין, וכתוצאה מכך לאחר 14 שעות בהן שריר הרחם עבד יתר על המידה, כשהתובעת עדין אינה במצב של לידה פעילה, רחמה קרס, ונוצר בו קרע שחייב את כריתת הרחם. הקרע ברחם אף גרם למצוקה קשה של העובר, והוא נולד במצב של מוות מוחי.

ביהמ"ש העדיף את גירסת מומחה הנתבעים כי העובר נולד מת, ודחה את גירסת התובעת כי העובר נולד חי, ומת לאחר 40 דקות, בעיקר לאור הבדיקה הפתולוגית לאחר המוות שהצביעה כי הנזק לעובר נגרם בתוך תהליך הלידה עקב הקרע ברחם.

כן קבע ביהמ"ש כי הנתבעים פגעו באוטונומיה של התובעת משלא הסבירו לתובעת את הסיכונים הטמונים בהשראת לידה, ולא קיבלו את הסכמתה להליך זה. ביהמ"ש קבע כי לא ניתן לומר שחזקה כי יולדת סבירה היתה מסכימה להשראת לידה כאשר החלופה היתה המתנה וקבלתם של משככי כאבים. עם זאת דחה ביהמ"ש את טענת התובעת כי היתה בהשראת הלידה תקיפה.

ביהמ"ש אף דחה את טענת התובעת כי עצם הכנסת הקטטר האמברי גרם לנזק, וכי הוא מהווה סטייה מהסטנדרטים הרפואיים, וכן קבע כי הרופאים לא התרשלו במניעת התוצאה הקשה, ואף אם היו נוקטים מהלך של ניתוח קיסרי מיידי אין ודאות כי התוצאה הקשה היתה שונה. כן קבע ביהמ"ש כי העובר שנולד מת אינו זכאי לפיצוי.

ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בסך 900,000 ₪ עבור נזקיה ועבור הפגיעה באוטונומיה שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *