טיפול להעלמת קמטים הביא להופעת כתמים אדומים על פני המטופלת

טיפול להסרת קמטים נגמר בנזק למטופלתלרוב המכריע של הנשים קיימת מודעות לאסטטיקה וקמטים בפנים הן אימתן הגדולה ביותר. נשים שאינן כבר כה צעירות מביטות במראה בבקרים ואינן יכולות להשלים עם המראה הניבט אליהן ועם הקמטים המתרבים. אי לכך נשים רבות פונות למרכזי אסטטיקה על מנת להעלים את הקמטים בתקווה כי עורן יחזור להיות חלק כמו בגילאי העשרים. אך מה קורה כאשר טיפול להעלמת קמטים לא רק שלא הצליח והקמטים נותרו כמקודם, אלא שבנוסף הטיפול גרם לצלקות לכתמים ולהרעת המצב פי כמה? האם ניתן לומר כי במקרה כזה יהא הרופא המטפל אחראי ברשלנות רפואית?

תקציר התביעה

בימ"ש השלום בת"א קיבל תביעת מטופלת שעברה טיפול להעלמת קמטים, ועל פניה שנותרו מקומטים הופיעו לאחר הטיפול כתמים אדומים, וקבע כי בשל העמימות הרבה בנוגע לפרטיו של הטיפול הכימי שהתבצע אצל התובעת ובנוגע לתהליך שהביא לנזקיה יש מקום להעביר את נטל הראייה לנתבעים להוכיח היעדר התרשלות, אך הם לא עמדו בו.

מי הם הנתבעים ומדוע?

מעשה בח' אשר הגיעה בשנת 1999 בשנות השבעים לחייה למרפאת אריאל על מנת לבחון אופציה לעבור טיפולים להעלמת קמטים בעור פניה. במרפאה פגשה בכימאי הוא הנתבע 1.

הטיפול לא יצא אל הפועל. כשנתיים אחרי כן בחודש ינואר שנת 2001 נוצר שנית קשר בין ח' לנתבע 1, והוא העלה הצעה כי היא תעבור את הטיפול הקוסמטי להעלמת הקמטים הקרוי פילינג עמוק דרך מרפאת מדיקליניק. הוא אף ערך ביקור בביתה על מנת לשכנע אותה שתעבור את הטיפול, והיא לבסוף נעתרה חרף התנגדות בעלה.

לאחר זמן קצר התבצע הטיפול בהרדמה בפנים של ח'. הנתבע 1 ערך את הטיפול, ורופא, הוא הנתבע 2 אחראי היה להרדמה. ח' שוחררה לאחר הטיפול לביתה, ועל פניה הושמה מסיכה. אחרי יומיים הגיע הנתבע 1 אל דירתה של ח', והמסכה הוסרה מפניה.

התברר כי בלחייה הופיעו זיהום ונגעים שלא התרפאו, וח' טופלה במסגרת ציבורית ע"י רופאי עור, ובסופו של דבר, נוסף לעור פניה שנותר מקומט כשהיה, נותרו בפניה כתמי היפר פיגמנטציה שהינם אדומים בשני אזורים בלחייה הימנית ובמצחה בחלק שבין גבותיה. הכתמים הרגישים למגע הקנו לה אחוזי נכות לצמיתות.

מה הבטיח הרופא למטופלת?

בגין התנהלות זו הגישה ח' תביעה לביהמ"ש בטענה שעברה רשלנות רפואית בטיפול האסתטיקה כנגד שני הנתבעים בה טענה כי התנהלות הטיפול שעברה מידם של שני הנתבעים הותירו אותה עם נזקים. לטענתה, הנתבע 1 נתן לה הבטחה כי עור הפנים שלה יהיה לאחר הטיפול חלק ברוב פניה, וכי הצלחתו של הטיפול הינה ודאית.

לדבריה הנתבע 1 ציין כי הטיפול כרוך יהיה בגירוד ויתכן אף בצריבה קלה, ולא הזכיר כלל אפשרות לנזקים וכאבים או לסכנת פיגמנטציה. לטענתה, לו היתה מודעת שהטיפול עלול להסב לה נזקים היתה מסרבת לעבור אותו. עוד טענה כי לא נערכו רישומים רפואיים המתעדים את הטיפול.

הרופא:"אני לא אשם"

מנגד טענו הנתבעים כי תופעת ההיפר פיגמנטציה שהופיעה בעור התובעת הינה תוצאה טבעית וצפויה ללא קשר להתרשלות כלשהי. הנתבע 1 טען כי הוא מבצע טיפולים כאלו מזה שנים ועובד עם רופא מרדים, ולא עם רופא נוסף שיבצע את הטיפול על מנת לחסוך עלויות.

לדבריו במצב כזה מי שאחראי לטיפול הוא הרופא, קרי נתבע 2, ולא הוא עצמו שאינו רופא, וזה אף היה הסיכום ביניהם. מדובר בנוהל תקין לשיטתו, שכן הטיפול התרחש תחת השגחת רופא. לדבריו, הוא העניק לתובעת כמה פעמים הסברים מקיפים ומלאים בנוגע לסיכוני הטיפול ולאפשרות לאודם בעור, וכי אכן ביקר בביתה, אך לאחר מכן היא בחרה שלא להגיע אליו לביקורות. הנתבע 1 אישר כי אינו נוהג לערך רישומים רפואיים.

הנתבע 2 הוסיף כי נתבקש ע"י נתבע 1 לנכוח בטיפול כדי לתת לתובעת זריקת טשטוש להרדמה ועירוי נוזלים למניעתם של חרדה וכאב, והסכים להיות חלק מן ההסכם בין התובעת לנתבע 1 כמרדים בלבד ללא אחריות נוספת.

עמדתו של בית המשפט ופסק הדין

ביהמ"ש קיבל את התביעה וציין בראשית דבריו כי במקרה דנן לא נערך כל רישום, ולו מינימלי, בנוגע לטיפול שהתובעת עברה מעבר לעברה הרפואי. ביהמ"ש קבע כי הנתבעים, ובמיוחד נתבע 2 שהינו רופא היו חייבים לערוך תיעוד ולשמור אותו, ומחדלם לעשות כן מהווה התרשלות בפני עצמה.

עוד ציין ביהמ"ש כי במצב של היעדר הרישום מתקיימת עמימות בראיות, ולכן חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" שכן התובעת סבלה נזקים בשל טיפול שהינו רפואי כשהיתה מורדמת וללא שהיו בידיעתה החומרים בהם השתמשו הנתבעים ושנמצאו בשליטתם הבלעדית, וההתרשלות סבירה יותר מאשר לאו.

במצב זה קבע ביהמ"ש יעבור נטל הראייה לנתבעים להוכיח היעדר התרשלותם, אך הם לא עמדו בו שכן לא הציגו בין היתר הסברים סבירים כלשהם לנזק מעבר לטענתם הסתמית שמדובר בהיפרפיגמנטציה שהינה תוצאה רגילה של הטיפול.

עוד קבע ביהמ"ש כי התובעת אף לא נתנה הסכמה מדעת לטיפול, שכן לא הוסברו לה הסיכונים הטמונים בהליך מעבר הזכרת המילה פיגמנטציה, ללא הסבר בטופס ההסכמה, ובכל מקרה המידע שנמסר לה נמסר לא ע"י גורם רפואי.

לבסוף ציין ביהמ"ש כי גם ללא היפוך נטל הראייה הוכח כי התרשלו הנתבעים שכן הנתבע 1 נטל על עצמו לבצע הליך רפואי חודרני, והנתבע 2 לא נהג בסבירות כאשר התעלם מאחריותו ונהג בחוסר איכפתיות. מכאן שהיתה הפרה של חובת הזהירות מצד שני הנתבעים כלפי התובעת.

ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בסך של כ-100,000 ₪.

תא (ת"א) 196734/02

סקירות ומאמרים נוספים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *