מחלת הסכרת לא אובחנה בזמן ועקב כך רגלו של החולה נקטעה

כריתת רגל עקב אבחון שגוימחלת סכרת המבוגרים פוגעת בעיקר באנשים מעל גיל 30, ויש בה מרכיב גנטי מאוד חזק. המחלה מתפתחת באיטיות ומתגלית בבדיקת דם. הסכרת גורמת לבעיות בריאותיות קשות הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. ביניהם טרשת עורקים, שגורמת לחסימה של העורקים ועלולה לגרום למחלות לב, לנמק בגפיים, לרשתית שמובילה לעיוורון, לאי ספיקה של הכליות, לזיהומים במערכת השתן ובעור, לפגיעה במערכת העצבים,  ואף לכריתת רגל עקב פצעים וזיהומים שקשה לרפאם. נשאלת השאלה האם כאשר רופא לא איתר את מחלת הסכרת בזמן, ועקב האיחור באבחנה למטופל נגרמו נזקים בלתי הפיכים, הרופא יהיה אחראי ברשלנות רפואית?

השתלשלות האירועים

מר א' בהיותו בן 43, בשנת 2002 התחיל לסבול מפצעים מוגלתיים ברגליו. הוא פנה לרופא המשפחה שלו ד"ר מ' מספר פעמים, אך למרות תלונותיו הרופא לא ערך בדיקות יסודיות על מנת לגלות את מקור פצעיו, והסתפק במתן משחות וטיפול אנטיביוטי. רק לאחר כשלוש שנים, בתחילת שנת  2005 כשכל אותה עת הוא סובל מזיהומים מוגלתיים, נשלח על ידי רופאה מחליפה  במרפאת קופת חולים לבדיקות דם, שתוצאותיהם הראו כי יש לו ערכים גבוהים של סוכר.

חודשיים מאוחר יותר אושפז מ' בבי"ח בילינסון עקב כיבים מוגלתיים ברגלו השמאלית, והרופאים נאלצו לקטע אותה מתחת לברך. בדיקות נוספות שנערכו לו בביה"ח הצביעו על סיבוכים נוספים מהסכרת, ביניהם נוירופטיה בכל גפיו, שהיא ירידה בסיבולת הגוף בעת פעילות גופנית, פגיעה ברשתית העין, נזק לכליות  ולחץ דם גבוה. לאחר הקטיעה תוך חצי שנה אוזנו ערכי הסוכר בדמו ולחץ דמו. עם זאת הוא נשאר סובל מדלדול שרירי הידיים, מפגיעה בגידים ומירידה בתחושות ברגלו.

הוגשה תביעה משפטית

הוא תבע את הרופא ואת שירותי בריאות כללית שבמסגרתה עבד הרופא ברשלנות רפואית. לטענתו, למרות ביקוריו אצל הרופא ותלונותיו המרובות והממושכות על פצעים מוגלתיים, הרופא לא ערך לו בדיקות יסודיות, והסתפק בטיפול תרופתי. יתר על כן הרופא התעלם מכל תמרורי האזהרה שהעידו על מחלת התובע. הוא הכיר אותו שנים רבות וידע שהתובע היה אדם בריא עד אותה עת, ותלונותיו הינן אמיתיות.

הוא אף ידע כי שני הוריו של התובע חולים בסוכרת, וכי היא מחלה שעשויה להיות תורשתית. אי לכך מחדליו של הרופא הביאו למצבו הנוכחי של התובע. התובע הציג חוות דעת לפיה שיעור ניכר מאוד מנכויותיו נובעות מאיחור באבחון הסוכרת, ואילו היה  מאובחן בזמן היה סיכוי גבוה שרגלו לא תיקטע, ומצבו לא יחמיר. הוא אף הציג חוות דעת פסיכיאטרית, לפיה יש לו 20% נכות נפשית כתוצאה ממצבו הבריאותי החמור. נוסף לכל אלה טען התובע שרשלנותו של הרופא התבטאה אף בהיעדר רישום רפואי על מועדי ביקוריו של התובע אצלו והיעדר רישום על התלונות והטיפולים עצמם.

דברי הנתבעים

מנגד טענו הנתבעים שהסתמכו על חוות דעת מומחים מטעמם כי אי אפשר לקבוע כי  בשנים 2002- 2003 סבל התובע מסכרת וכי הפצעים ברגליו בשנים 2002-2003 נבעו ממנה, וכן טענו כי לא ניתן אף לקבוע כי אבחון המחלה בשנים אלה היה מייתר את הצורך בקטיעת רגלו. לפיהם,  מצבו כיום הוא תוצאה נלווית של מחלת הסכרת, ולא נגרם  ממחדליהם בטיפול במחלתו או מהאיחור באבחון מחלתו.

בית המשפט פסק

ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעת התובע וקבע כי הנתבעים הפרו כלפי התובע את חובת הזהירות והתרשלו באופן חמור. הוא קיבל את גרסת התובע כי  למרות היעדר תיעוד רפואי על קיום סוכרת בשנים 2002- 2003, הרי מחלת הסוכרת שלו הופיעה כבר בשנים אלה והתבטאה בין היתר בכיבים מוגלתיים ופצעים.

ביהמ"ש הדגיש כי למרות שרופא המשפחה הכיר את התובע שנים רבות וידע שהתובע היה אדם בריא לפני כן, ולמרות שידע את הרקע המשפחתי שלו, שהוריו חולי סכרת, הוא לא חשד כי התסמינים מורים על מחלת הסכרת, ולא שלח אותו לבדיקות דם יסודיות על מנת לחקור את מקור הבעיה החמורה, אלא הסתפק במתן תרופות ומשחות. ביהמ"ש קבע כי בהתרשלותם הנתבעים, למצער, החישו את הנכויות של התובע, ובכך גרמו לתובע נזקים חמורים שמתבטאים בקטיעת רגלו ובהחמרה של הנוירופטיה.

ביהמ"ש קיבל את חוות דעת מומחה התובע וקבע כי יש קשר סיבתי ברור בין ההפרה של חובת הזהירות וההתרשלות לבין הנזקים של התובע.

ביהמ"ש קבע כי התובע הצליח להוכיח הסתברות של למעלה מ 50%, כפי שנדרש במשפט האזרחי, כי לו מחלת הסוכרת הייתה מאובחנת בשנת 2002 או 2003 אפשר היה להביא לאיזון של רמות הסוכר שבדמו, וניתן היה למנוע את קטיעת רגלו ואת ההחמרה בנוירופטיה.לאור זאת פסק ביהמ"ש פיצוי לתובע בסך של כ- 2,900,000 ₪ בניכוי תשלומי הביטוח הלאומי.

תא (ת"א)  1702/08

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *