ניתוח נסיוני בקשתית העין גרם לנזק

כשלים בניתוח העיןכאשר אנו נזקקים לניתוח אנו משתדלים ללכת לרופא המומחה ביותר, וסמוכים ובטוחים כי הרופא יידע אותנו על כל אופציות הניתוח הקיימות, ועל הסיכונים הכרוכים בכל אופציה. ודאי שאנו בטוחים כי אם הטיפול עדין ניסיוני יידע אותנו הרופא על כך. אך מסתבר כי גם בניתוח שבוצע ע"י מומחה כזה לא תמיד מתקבלת התוצאה המצופה. האם כאשר נגרם נזק עקב ניתוח ניסיוני שבוצע על ידי רופא שמומחיותו אינה מוטלת בספק תוטל עליו אחריות ברשלנות רפואית ?

אם ניתוח העין בוצע בהצלחה- מדוע התלונן המטופל על נזקים?

בשנת 1990, בהיות התובע בן שלוש הוא אובחן כסובל מבעיות קטרקט בעינו השמאלית ונזקק לניתוח. מומחה העינים, הציע לעשות ניתוח של השתלת עדשה, שהיא שיטה חדשה ושבוצעה על ידו כבר 16 פעמים, ובשנת 1991 בוצע הניתוח במסגרת ביה"ח הדסה. למחרת הרופא ערך ביקורת לילד, מצא כי הכל תקין ושחרר את הילד לביתו. להורים ניתנו הנחיות לטיפול בעין שכללו הסרת החבישה והזלפת טיפות לעין, וכן נקבע לו מועד לביקורת לאחר שבועיים. כל אותם שבועיים היה הילד בהשגחה צמודה של האם.

יום לפני הביקורת האם הבחינה כי מעל איריס העין (הקשתית – החלק הצבעוני של העין) ישנה נקודה חומה, ובביקורת הורי הילד הסבו את תשומת לב ברופא אליה. הרופא נוכח כי אחד התפרים נפתח, וחלק מאיריס העין פרץ דרכה, וניתח את הילד עוד באותו ערב באופן דחוף תוך שחתך את החלקים שפרצו וביצוע תפירה נוספת. בדיקות מאוחרות שנערכו הראו כי מצב העין תקין, אך התברר כי נגרם לתובע נזק בראייה בעינו השמאלית, וכן פגם אסטטי בה שהתבטא בחסר בקשתית ובאישון שמשוך למעלה.

הגשת התביעה כנגד בית החולים הדסה

ההורים תבעו את ביה"ח הדסה ברשלנות רפואית בטיפול העיניים. מומחה מטעמם קבע כי בניתוח הראשון היה צורך לבצע קיצור האיריס, ומשהוא לא בוצע נגרמה דלקת שיצרה לחץ בתוך העין. בנוסף מספר התפרים שנעשו בעין בעת הניתוח היה מועט מדי, וכתוצאה מכך האיריס פרץ החוצה. כמו כן היתה רשלנות בהיעדר מעקב רפואי לאחר הניתוח, בביקורת מרוחקת מדי בזמן ובאי מתן הוראות הולמות להורים. לדעת המומחה, אף הניתוח השני היה לקוי, והאיריס נשאר דבוק לפצע הניתוח.

הנתבעים- "הניתוחים בוצעו כראוי, ופריצת האיריס נבעה ממכה בעין או משפשופה של העין על ידי הילד"

ביהמ"ש קבע כי הנתבעת התרשלה בביצועם של התפרים בניתוח הראשון, מה שגרם לנזק בעינו של התובע. ביהמ"ש הסביר כי יש סבירות גבוהה יותר שפריצת האיריס נבעה ממספר תפרים מועט מדי או מתפרים חלשים שנעשו מחומר לא מתאים, ולא מלחץ חיצוני.

ביהמ"ש הדגיש כי אף אם היתה מתקבלת הדיעה כי הפריצה נגרמה מלחץ חיצוני הרי הדבר נובע מהתרשלות הרופא. הרופא היה צריך לצפות אירוע שכזה ולנקוט באמצעי זהירות, במיוחד כשמדובר בילד קטן, כמו לתפור באופן ראוי יותר, להזהיר בכתב את ההורים מכל לחץ בעין אפילו קל, או לחילופין להשאיר את התובע באשפוז כדי למנוע זאת.

ביהמ"ש קבע כי היו ליקויים ברישומים הרפואיים, ביניהם העובדה כי חסרים נתונים מהותיים ברישומים הרפואיים בניתוח הראשון והסתירות בין ההוראות ברישומים הרפואיים אודות הטיפולים הנדרשים לאחר הניתוח לאלה שבמכתב השחרור, תומכים במסקנה כי היתה התרשלות בביצועם של התפרים, ומעבירים את נטל ההוכחה לנתבעת. ביהמ"ש קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא התרשלה.

ביהמ"ש קבע כי אף הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הרופא בניתוח לנזק, מאחר שאין מחלוקת כי הנזק לעינו של התובע נגרם מפריצת האיריס, וכן עקב הסתירות במסמכים הרפואיים בדבר הסיבה לפריצה האיריס, מה שמלמד כי לנתבעת לא היתה קביעה חד משמעית כיצד הנזק אירע.

כן קבע ביהמ"ש כי לא ניתנה הסכמה מדעת של ההורים להשתלת עדשה שהינה ניסיונית. הם לא יודעו כי השתלה כזו מחייבת חתך יותר גדול, תפרים יותר רבים ותקופת החלמה יותר ארוכה מאשר בניתוח קטרקט רגיל. כמו כן ההורים לא יודעו כי העדשה לא קיבלה עדיין אישורים מתאימים מארגון הבריאות העולמי.

בנוסף לא הוצגו בפני ההורים אופציות טיפוליות אחרות ויתרונות וחסרונות כל שיטה, כולל הסיכונים הכרוכים בכל אחת מהן. היות שהעדשה ניסיונית הייתה חובה מוגברת לקבל מההורים אישןר מפורש, מה שלא ניתן במקרה זה.

לפיכך בהיעדר ההסכמה מדעת יש קודם כל פגיעה בזכותו של החולה לאוטונומיה על גופו. בנוסף כיוון שהתהליכים, שלהם לא נתנו ההורים הסכמה מדעת, גרמן לנזק, הוכח הקשר בין היעדר ההסכמה לגרימת הנזק.

עם זאת ביהמ"ש קבע כי לא היית התרשלות באי ביצוע קיצור באיריס בניתוח הראשון, כיוון שלא הוכח כי קיצור האיריס הינו הליך רפואי מקובל, ואף לא הוכח כי אי ביצועה גרם לנזק בעין. כן קבע ביהמ"ש כי למרות שיש סתירות מהותיות לגבי מה שנעשה הניתוח השני, ולא ברור מה נעשה בו בפועל, הוא קובע כי בו לא הייתה התרשלות למרות שהתוצאה אינה אופטימלית, מאחר שהניתוח נעשה לפי מצב העין של התובע ולפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

ביהמ"ש פסק לתובע פיצויים בסך 398,000 ₪.

תא (י-ם) 1135/08 א.פ נ' הסתדרות מדיצינית הדסה
ניתן ביום 6.2.2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *